מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ; וּזְרוֹעַ יְהוָה, עַל-מִי נִגְלָתָה
ישעיה נ"ג פסוק א'
זה היה מסענו העשירי לאושוויץ. השנה הייתה 2007 – תחילת שנת השמיטה או שנת השבת, בהתאם לספר ויקרא פרק כ"ה – מעט לפני יום כיפור. במסע זה לא צירפתי אלי עוד אנשים אל מחנות המוות חוץ מבעלי ויחידים נבחרים מהצוות שלי. צעדנו כולנו כמו פעמים רבות בעבר אל קצה שדה האפר. כאן פוזר האפר של מיליון וחצי יהודים שנשרפו ע"י הנאצים. עם זאת, לא ניתן היה לראות את האפר היות והוא נקבר תחת שטיח רך וירוק של דשא.
נזכרתי בפעם הראשונה בה ביקרתי באושוויץ, במרץ של שנת 2000. ראיתי את הפרחים היפהפיים על שטיח הדשא בכל מקום בשערי הגהנום הללו של אושוויץ ובירקנאו. כאשר מישהו הרים שם פרח אני זעמתי, היות ומתחת לו יש את הדם והאפר של העם שלי, של העם שלו! כעסי נרגע מעט כאשר ראיתי את אותו אדם מניח את הפרחים הללו שהרים מהדשא על האנדרטת זכרון למען הנספים. מיד התחלתי לבכות. זה היה מסעי הראשון – אבל עכשיו הייתי במסעי העשירי וכינסתי את הצוות שלי בקצה שדה האפר במכונת המוות הנקראת בירקנאו או אושוויץ 2:
"כעת נפנה שעה לתפילה: בחרו את מיקומכם בסביבות השדה הזה וראו מה אלוהיי ישראל אומר לכם".
בעת שהצוות שלי החל להתפרס לכל צדדי השדה הזה, עיניי תפסו את העץ האחד והיחיד בשטח השדה. הרוח של האל העליון הכריחה אותי לפסוע מעל הדשא הרך והירוק ולמקם את עצמי בתוך השדה מתחת לאותו עץ. "נוחי כאן לרגע", הוא לחש לי ברכות. "שכבי כאן ונוחי". אני, בתגובה, התנגדתי! "איך אדון? איך אני יכולה לנוח מעל האפר של עמי? דמם קורא מן האדמה!" דברו הרך עם זאת נוקשה היה ברור למרות התנגדותי – עליי לשכב לנוח על הדשא מעל כל האפר הקבור.
הסרתי מעליי את הפונצ'ו הדרום אמריקאי שלי המייצג את יהדותי כיהודית ספרדיה והנחתי אותו על האדמה. לא התכוונתי לשכב על האדמה הקדושה והארורה הזו ללא הגנה – הפונצ'ו הספרדי שלי סיפק ללי מידת מה של נוחות. הנחתי את גופי הנוקשה מעל לשמיכת הביטחון שלי והתכוננתי להקשיב.
ברגע שגופי נגע באדמה, באופן משונה נכנסתי למצב מנוחה ורגיעה, לתפילה. אז דמיינתי את המיליון וחצי אנשים בני עמי, שלאפרם אני מפריעה. למשפחתו של בעלי, הרב ברוך בירמן, יש כ-50 עמודים של קורבנות בארכיון של אושוויץ. לא הנחתי שמישהו ממשפחתי סיים את דרכו כאן, היות ואנו כיהודים ספרדיים סבלנו בעיקר מהאינקויזיציה הספרדית – שגרמה לגירושנו מספרד בשם של ישו הנוצרי. מעט ידעתי ש-11 שנים מאוחר יותר אני אדהם לגלות שהאמונה הזו שלי שאין לי משפחה ישירה בשדה האפר הזה תתברר כלא נכונה.
המשיחה שלו עלי החלה להתגבר ולהתגבר ואז הוא דיבר. "זה הדוכן שלך, זה מזבח השירות שלך. ממקום זה את תטיפי – בכל זמן שתטיפי, בכל מקום בו תטיפי". נשברתי בבכי! איך יתכן שאני אהיה הקול עבור האפר של העם היהודי שלי? איך אהיה הקול של דמם שקורא לנקמה מהאדמה?
ויֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. בראשית פרק ד' פס' 10
השלום של אלוהים נחת על ליבי והחל לעטוף אותי כאילו בשמיכה. אני אקרא עבור הדם שלהם, אך אני אקרא, "נקמה קדושה!".
עבור כל טיפה של דם, עבור כל פיסת אפר של יהודים מושמדים אני דורשת נפש אחת שתיוושע. אני רוצה שהכנסיה תשתנה ותהפוך לרות ואסתר עבור עם ישראל – ושאומות רבות יחזרו בתשובה מחטא השנאה ליהודים וכל דבר שהוא יהודי. רק אז הקללה תישבר, ישראל תיוושע ויהיו אומות כבשים. מיליונים יבינו שישוע הוא משיח יהודי שאוהב את עמו, העם היהודי הנבחר.
בכל מקום בו הייתה שנאה אני אזרע אהבה. בכל מקום בו הייתה מרירות אני אזרע סליחה. בכל מקום בו היה רוע אני אזרע טוב. בכל מקום בו היו שקרים, אני אזרע אמת!
הנדר הזה נוצר על הדם והאפר של עמי המושמד. באותו זמן לא חשבתי שאני צאצא ישיר של מי מבין הקורבנות של השואה הנאצית, אך ידעתי כי אלוהי ישראל בחר בי עבור משימה נוראית אך נהדרת.
עליי לפזר את השקרים של תאוריית ההחלפה שהייתה כמגיפה ברוב הנצרות בדרך זו או אחרת – רשעות זו גרמה לשנאה, השפלה, עינויים והשמדתם של מילוני יהודים. ואני נקראתי לשחרר רחמים כיהודיה ישראלית על האנשים והאומות שיחזרו בתשובה.
השנה היא 2018 – 11 שנים מאוחר יותר. לאחרונה ביצעתי מסע שורשים משפחתי למקדוניה (אזור שהיה בעבר יוגוסלבי) ויוון, היכן שהתיישבו אבותיי הספרדים יהודיים לאחר 1492 – הגירוש מספרד ע"י ממלכת ספרד והאינקויזיציה הספרדית. לאחר הגעתי לביטולה (בעבר מונסטיר) נפשי נפצעה ברגש כאשר המארחת שלי הראתה לי את "בית אלבלה". הטירה המשוחזרת היפהפיה הזו הייתה שייכת לצאצאים החיים האחרונים של
משפחת אלבלה (שם משפחתו של אבי).
בנבניסטי מרקדו אלבלה עלה על רכבת למחנה המוות טרבלינקה יחד עם יותר מ-3000 יהודים ממונסטיר ב-11 למרץ 1943. ביתו המרהיב שירת נוכרים אחרים בהנאה – אך הוא ומשפחתו כבר לא היו קיימים.
מביטולה-מונסטיר אני ובעלי נסענו לטסלוניקי וביקרנו בבית הכנסת של מונסטיר שנוסד ב-1927 על ידי יהודים ממונסטיר, לפני עליית היטלר לשלטון. ליבי תפח מרגש כאשר הבחנתי ששניים מהמייסדים היו ממשפחת קמחי שלי (מצד אמי וסבי). שלב אחר שלב גיליתי את שורשיי המשפחתיים, אך לא הייתי מוכנה למה שעמדתי לגלות עוד מעט…
המשכנו בביקורנו בטסלוניקי והגענו למוזיאון היהודי. זה היה היום השישי של השבוע, הראשון ליוני של שנת 2018 – ממש לפני שבת. היה עלינו למהר היות והמוזיאון היהודי עמד להיסגר לכבוד היום הקדוש. כמעט ללא נשימה רצנו לתוך המוזיאון ועברנו דרך השערים לקומה העליונה. במהירות הסתכלנו על המיצגים, הפנים של קהילה יהודית נהדרת שכמעט והושמדה לחלוטין בידי הנאצים. בסה"כ, כ-96% מיהודי מקדוניה ויוון (בעיקרם ספרדיים) הובלו למחנות המוות של פולין.
מעט לפני שתם זמנינו במוזיאון מצאתי עצמי בקומת הכניסה מול קיר הזיכרון שהכיל את שמותיהם של כל אלו שהובלו למחנות המוות ונרצחו בהם. התחלתי לקרוא שמות… קמחי, קסורלה, ישראל, אלבלה, ארואסטי. כל כך הרבה מן השמות היו של משפחתי שלי מצד שני הוריי. מאות מהם! ההבנה הזו הכתה בי בפעם הראשונה בחיי…
רוב משפחתי נרצחה בידי הנאצים, אך אני לא ידעתי זאת!
ההורים שלי מעולם לא דיברו על זה ומעולם לא סיפרו לנו. הסבים והסבתות שלי לא דיברו על זה. אף אחד לא דיבר! דמעות חמות ומרירות התפרצו מעיניי. התחלתי לבכות ללא שליטה, באבל על מות בני משפחתי לראשונה בחיי.
הם התחילו בסגירת המוזיאון ואני רצתי לחנות, בעודני עם דמעות בעיניים. הייתי חייבת לקנות תכשיט עם הסימן חי ולקחת אותו אל ילדיי ואחותי. כן, עם ישראל חי! אם הסבים והסבתות שלי לא היה בורחים לצ'ילה, לא הייתי קיימת! גם ילדיי עדי ויובל לא היו קיימים – גם לא אחי ואחיותיי וילדיהם.
אחותו של סבי מצד אמי עלתה לארץ ישראל (או בשמה אז "פלשתינה") והתיישבה במוצא, הגבעה בסמוך לקסטל ולמבשרת ציון בשעריה המערביים של ירושלים. אם זה לא היה קורה, בן דודי אלי וביתו מאירה ובני משפחה רבים נוספים ממשפחתי לא היו נולדים ומיישבים את הארץ בהתאם לדברו של אדוני.
לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. יג וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה: בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם–עַמִּי. יד וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי–נְאֻם-יְהוָה. יחזקאל פרק ל"ז פס' 12-14
הייתי חייבת לקנות מזוזה מהמוזאון היהודי של טסלוניקי, מזוזה סמלית לזכר משפחתי שהושמדה. המזוזה הנהדרת הזו תוצג בדלת הכניסה של השגרירות של האומות המאוחדות למען ישראל בשעריי ירושלים ממול אותה גבעה שבה שרידי משפחתי התיישבו מאז 1930 (טרם עליית היטלר לשלטון).
מדוע להצטרף לאומות המאוחדות למען ישראל? למה לתמוך בשגרירות של האומות בשער המערבי של העיר על הרי ירושלים? היות והאשה שכעת כותבת אלייך נבחרה ע"י האל הכל יכול כשורדת מתוך משפחה יהודית שכמעט כולה הושמדה, לפעול לחמלה עבור מדינות ואנשים שיחזרו בתשובה ועכשיו יתחילו לעשות טוב לישראל כאקט של פיצוי, כפי שרות פנתה לעקוב אחר נעומי.
וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. רות פרק א פס' 16-17
החלון לרחמים פתוח אך לזמן מאוד מוגבל והאומות המאוחדות למען ישראל היא הפלטפורמה שהוא העניק לנו כדי לשחרר רחמים אלו. הוא מבוסס על חזרה בתשובה ומעשים של פיצוי ותיקון כלפי ישראל והעם היהודי. הברכה או הקללה על יחידים ואומות שלמות תלוי בזה! סליחה היא חינם אך לא זולה – היא דורשת מעשים.
וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. בראשית יב פס' 3
הצטרפו לתנועה שתביס את תוכניותיהם המרושעות של חמאס בימים אלו.
הצטרפו לאומות המאוחדות למען ישראל בהפיכת מדינות "עז" למדינות "כבש", כל פעם אדם אחד נוסף. נקראנו למטרה זו בגלל רחמיו הגדולים.
עם ישראל חי! אני חיה!
לתפארת הארי משבט יהודה,
ארכבישוף ד"ר דומיניקה בירמן
לזכר משפחתי, משפחת "אלבלה-קמחי-ישראל-קסורלה" שהושמדה בידי המשטר הנאצי ובידי הנצרות בשל תאולוגיית ההפיכה.
לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. ישעיה סב פס' 1